ראש השנה (בְּרְהַן סָרַאקָא)

ראש השנה (בְּרְהַן סָרַאקָא)

ביום הראשון של חודש תֶשְרַתוֹ (תשרי) נחוג חג בְּרְהַן סָרַאקָא (זריחת האור) חג זה סימל את תחילתה של השנה החדשה, המביאה איתה אור חדש. החג נמשך יום אחד ונקרא גם בֶעַלֶ-מֶטְקְע (חג התקיעה). שם נוסף לחג הוא תֶזְכַּר אַבְרָהָם (לזכר אברהם). זאת, משום שלפי מסורת יהודי אתיופיה, ביום זה עקד אברהם אבינו את בנו יצחק.

יום לפני החג היו הקֶסים (כוהני העדה) עוברים מבית לבית, ומזכירים לכולם להתחיל בהכנות. בבוקר יום החג הלכו אנשי הכפר לנהר, כדי להתרחץ ולהיטהר. בערב החג נהגו לקטוף פרחי-בר בשדות, ולהגישם לשכנים עם איחולים לשנה טובה.

עם התקדש החג התקהלו כולם, גברים ונשים, בבית-הכנסת של הכפר, שנקרא צלותא בֵּת (בית תפילה, בארמית). הקֶסים ערכו את התפילה החגיגית והקהל חזר אחריהם על הפסוקים. התפילה, שנמשכה ארבע שעות, לוותה בתופים ומצילתיים. בסיומה ערכו ארוחה חגיגית ליד בית התפילה, בה אכלו מַסְוָואֵית (לחם מצווה, שמשמעו מנחה לה'. נקרא גם ברכתה, ברכה) ושתו טֶלַה (שיכר מר המבושל משעורים ופול). הקֶס נשא דרשה, בירך על המזון וחילק ממנו לכולם. בטקס נטלו חלק גם קרובי-משפחה שבאו ממרחקים, כדי לחגוג עם בני משפחתם.

אף שבתורה נאמר על ראש השנה "יוֹם תְרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כ"ט, י'), וכך גם מתפרש הפסוק במסורת יהודי אתיופיה, לא נהגו בני העדה לתקוע בשופר. הם נימקו זאת בכך, ששכחו את מסורת התקיעה והכנת השופר מקרן האיל. כתחליף, הם נהגו להכות בתוף ולהקיש במצילתיים. בהקשר זה יש לציין, כי צעירים ילידי אתיופיה שהובאו לישראל במחצית הראשונה של המאה הקודמת, התחנכו בארץ ושבו למולדתם, ניסו להנהיג את מצוות תקיעת השופר כחלק מן התפילה.

החג נמשך יום אחד, ככתוב בתורה. ביום החג חל איסור לעסוק במלאכות חולין, כגון זריעה, חליבה או נפחות. לעומת זאת, מותר היה לבצע מלאכות הקשורות בהכנת האוכל, כגון קטיף פרי והבערת אש לבישול.

באתיופיה לא הכירו את מנהג תשליך (תפילה ביום א' של ראש השנה, הנאמרת על שפת נהר או ים, ותכליתה בקשה מהיושב במרומים להשליך את חטאי המתפללים למצולות הים).

מחברי המאמר - דוד פז, עוז אלמוג

מזמורים