Janamora ג'אנמורה

 השבת בקרב קהילת ביתא ישראל זוכה למעמד ייחודי, לא רק כיום קדוש, אלא כבעלת ממד מטאפיזי עמוק, המתבטא במוטיבים ייחודיים במקרא ובמסורת היהודית האתיופית. בקהילת ביתא ישראל נחשבת השבת לישות מקודשת, המעניקה לה מימד נשגב ומיוחד.

הלכות השבת וסיפור בריאת האדם

אחד הסיפורים המרכזיים בטקסטים של קהילת ביתא ישראל, הידוע בשם "תעזז סנבט"(ትእዛዘ ሰንበት), עוסק בבריאת האדם ובמשמעות השבת. הסיפור מתאר את ששת ימי הבריאה ומדגיש את חשיבות האדם והחיבור הרוחני בינו לבין הבורא. כאשר אלוהים מחליט ליצור את האדם, עליו להביא עפר במיוחד לשם כך מארץ שנקראת "דודלים." כדי לבצע את המשימה, נשלחים בזה אחר זה שני מלאכים, גרמאאל ואקסאאל, שנרתעים מלגעת באדמה שמקדישה את עצמה לה' ומבקשת שלא ייקחו ממנה עפר. בסופו של דבר, מלאך שלישי, בשם ברנאאל, מצליח להביא את העפר, אך מעשהו מעורר את כעסו של אלוהים. בעקבות כך, ברנאאל נענש, מושלך לאדמה ומוכרח לשמש כאש, כסמל לצדק ולענישה עבור מי שחוטא ומפר את מצוות השם.

הסיפור הזה מעניק ממד מוסרי ורוחני לבריאת האדם ומבטא את הרעיון שהחיים והקדושה כרוכים בציות ובכבוד לאל. השבת נתפסת כזמן שבו יש להתחבר לקדושה ולבריאה, והיא תגן על האנשים ביום הדין ותעמוד בפני האל, והוא ירחם על מי ששמר וכיבד את השבת.

השבת במקרא והייחודיות של ביתא ישראל

ביסוד גישת קהילת ביתא ישראל לשבת עומדים מקורות תנ"כיים כמו הפסוקים בעשרת הדיברות – "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ', 8) ו"שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ" (ויקרא כ"ג, 3). מצוות השבת נתפסת כחובה המקדשת את היום, והקהילה אף הרחיבה את רעיון השבת למושגים של טהרה וקשר ישיר עם העולם העליון.

צווים מתוך הספר

בין הציווים המוזכרים בספר "תעזז סנבט" ניתן למצוא:

• עשה: להקדיש את היום למנוחה, תפילה ולימוד תורה.
• לא תעשה: להימנע מעבודה גופנית או מעיסוקים שמסיחים את הדעת מהקדושה של השבת.

השבת ופיקוח נפש

אף על פי שבקהילת ביתא ישראל השבת אינה דוחה פיקוח נפש, בתקופה המודרנית המצב הולך ומשתנה, והקהילה מתמודדת עם אתגרים שונים שמחייבים בחינה מחודשת של המסורת.

קידוש השבת

באופן ייחודי, קהילת ביתא ישראל מקדשת את השבת באמצעות "מוסאיית," לחם, ולא ביין, בניגוד למנהגים אחרים כמו אלו המופיעים בשולחן ערוך. זהו ביטוי נוסף לעקרונות ולמסורות הייחודיות של הקהילה.

השבת אצל יהודי אתיופיה נתפסת כישות מקודשת המחייבת כבוד והקפדה על ציוויה, והיא מהווה סמל לקדושה ולחיבור בין האדם לבורא.